חנך אותו כך, את הילד הזה, שהרצון האחד שבשמו אתה פועל היום, יעמוד במבחן הפגישה עם הרצון השני, הבשל, של אותו הילד בעוד עשרים שנה. לא קשה לנצח את רצונו של הילד הקטן, להתחמק או לתעתע ברצונו של בן החמש או בן העשר, אבל הוא הולך להיות בן עשרים ומעלה, ועוד תיתן את הדין, אתה ההורה, אתה המחנך ואתה המורה, או מי שיהיה, על כל מעשה ומעשה שלא היה בו אמת, יושר, הבנה כנה, ובעיקר, שלא היתה בו התחשבות ברצונו הבוחר של הילד הזה שיהיה בבוא שעתו רצון בשל וחופשי לבחור לו. זה הילד שממוּלך היום, אינו ריק רצון, אלא הוא נבט רצון שהולך וצומח, והולך ומתחזק במהירות. אפשר כמובן גם להתעלם מרצונו הקטן ולבטלו, אפשר לעכב את גידולו, אפשר גם לעקמו או לסרסו - כשם שאפשר לסייע עימו, ולעשות דברים כך, שגדילת הרצון הצעיר הזה תהיה מאוזנת יותר ככל האפשר.
ההחלטה על חיי-אדם אינה יכולה להיעשות בלי נוכחותו הפעילה והבשלה של אותו אדם - ומה פשוט וצודק מתביעה זו. והיא נושפת איבה אל כל "חינוך" שיש בו רק רצון אחד.
ואולי זו תכלית כל מעשי הפגישה המשותפת הזו שבין שני הנפגשים, המבוגר והצעיר, להניח לו לאדם, ורק קצת לסייע עימו, שילך ויגדל ככל האפשר כאדם מאוזן. להכיר אותו, להתייחס אליו, כאל אדם חד-פעמי, כאל פלא בלתי-חוזר, ולהניח ליכולתו שלו המקופלת בתוכו, להיות נפתחת בשלום, ככל האפשר, כפרח מניצן. וההחלטה על חייו של אדם - תהיה בידי אותו אדם, ככל שהוא הולך ונעשה אדם מוכן יותר להחליט החלטות ולבחור לו היטב בבחירות שלפניו, ככל האפשר יותר כאדם מאוזן יפה.
ואגב, האם אמרנו כבר שאם חינוך, הוא תמיד שני רצונות - שניים ולא אחד?